בס"ד,
מורים יקרים,
אני זוכרת עד היום את הרגע, לפני תשע שנים, שהגעתי בירידת מים לבית החולים בשבוע 34 להריון. הריון זה, הריון עם תאומים, היה הריון יקר מאד שהגיע לסופו טרם זמנו.
נולדו שניים מקסימים, ואני שעוסקת בתחום ההתפתחות המוטורית, ידעתי שייש לעקוב אחר גדילתם של אלו הפעוטות, היות ויש חשש לפגיעות.
ואכן הילדות עברה בבילויים שבועיים אצל פזיוטרפיסטים, מרפאים בעיסוק ומרפאים בדיבור. האחד, יצא שובב וסובל "רק" מבעיות נשימה, אך השני, ילד חמד מקסים ולבבי, בעל עיכוב התפתחותי.
עד שזחל, עד שהלך, עד שדיבר – עבדנו קשה בשביל זה - וכל יום מודים לבורא עולם כי אלו באמת צרות קטנות.
האמת שהוא ילד כל כך טוב, שלא שמנו לב שאח שלו עונה בשבילו את התשובות, ובעצם משמש לו מתווך לעולם הרחב.
באבחון השפתי גילינו כי קיימים חסכים רבים, ושמחנו מאד כי עלינו על הבעיה בגיל כה צעיר, עודטרם גן חובה.
נרתמנו למשימה. נאבקנו קשות עד שזכינו לתקצוב של שעות,
והמורה שלי נמצאה וטיפלה בבננו עוד בגן והנס החל להתחולל. בכל יום יושבים שעות עם הילד, משלימים פערים, מתווכים ורוצים שיהיה כמו כל אחד הילדים.
יודעים כי הוא יכול, ורק זקוק לעזרתנו, לתווך שלנו, לקביים שלנו. קשה לו לשלוף מילים, ולמרות שהידע נצור אצלו הוא פשוט לא יוצא. גילינו שבתנועה ובקפיצות הזכירה משתפרת, בדרך משחק הפלא ופלא. והטוב ביותר בשירה.
את לוח הכפל למד במהרה, כי השירים שלמד אצל המורה שלי עשו את העבודה. לכל מבחן עבדנו עם פאזלים ומשחקי זיכרון – וביחד בשיתוף פעולה נפלא עם כל הצוות החינוכי ראינו כי הנס הולך ומתרחש מול עיננו.
במחצית כיתה ג' אחרי שלוש שנים וחצי, המחנכת שיבחה ואמרה כי כעת הוא ברמת הכיתה. אנו גאים בו וכה מאושרים בו, במורה שלי ובכם השותפים.
תודה!
מירי שחף: אמא של יובל